על שפל היסטורי ושאלות של הבחירות

אחרי כל משבר עולמי מתחיל אותו סיפור:

אחרי משבר עולמי, כמו מגפה או מלחמה, החיים נהיים קשים יותר, חיים של אפס בטחון ושנאה, חרדה ואלימות.
מי שיש לו כוח – משתמש בו, בעיקר על חשבון החלש, ונוצרת תחושת אי צדק כלפי מי שאמור לדאוג לנו, וההבנה שכל אחד צריך לדאוג לעצמו, כאן בעצם נעלם המוסר.

מאותה אי מוסריות עולים קיצוניים לשלטון, משתמשים בפחד, בשנאה ובאלימות כדי לטפס מעלה
עבור מטרות אישיות, מגלומניות, בלבד. כי הם יודעים שהחזק אולי שורד, אבל החכם חי על חשבון הפחדן.

קודם כל מתחילים לקחת את הביטחון לידיים, קמים ארגונים, קמות ״פלוגות״, וכאן נעלמת האנושיות.
קודם מתחילים עם החלשים, השונים, הפגומים המתנגדים לשלטון ולאידיאולוגיה,
אחר כך ממשיכים כל מי שהוא לא ״אנחנו״, הזר, השונה, זה שמפחיד אותי והוא הסיבה לסבל שלי.

ובסוף, כשלא נותר את מי להאשים, אנחנו מתחילים להרוס את עצמנו מבפנים, את כל מי שנבח ולא נשך,
את כל מי ששתק והביט מהצד, עד שלא נשאר בנו כוח להתמודד, מעין מנגנון השמדה עצמית
של החברה.

ומי ששרד? הוא זה שצריך לבנות הכל מהתחלה. עד המשבר הבא.

כבר שרפנו את האסמים שלנו בעבר, כבר הוגלינו, כבר כיסחנו אחד את השני כל כך הרבה פעמים
וכרגיל אנחנו לוקחים כמובן מאליו את החיים האלה, כאילו שצלקות העבר שלנו לא כתובות לנו מול הפנים בכריכה מהודרת.

וחבל, דווקא היה יכול להיות נחמד פה אם אנשים היו מפסיקים להאשים את הצאן ומאשימים את הטובח.

הבחירות לא באמת מעניינות אותי (אני מת מפחד מהתוצאות כל שנתיים מחדש)

אבל כך או כך כולנו מפסידים בסוף. ואולי זה רק אני, אבל אני מרגיש שלאנשים חסרי אידיאולוגיה, כמוני, אין באמת למי להצביע.

כלומר, חשובה לי המדינה, אבל לא ממש אכפת לי מי את.ה ומאיזו אמא נולדת, כל עוד את.ה מביא.ה לי אוכל טעים ואומר.ת שהכלב שלי חמוד. כזה אני, ליברלי אפס.

אבל כן צצו לי כמה שאלות ברומו של עולם, אשמח אם מישהו יענה לי עליהם: