בקיצור, אני מתגעגע אלייך ויאטנם

בקיצור, אני מתגעגע אלייך ויאטנם
כל כך מתגעגע שזה צובט לי בלב.

בספטמבר הזה יעברו 10 שנים מאז שהכרנו, 10 שנים בהם העולם שלי התהפך, והכל התחיל אצלך.
סיימתי לימודים, הייתי שבור אחרי פרידה ומורני הציעה שנטוס יחד, בפעם הראשונה שלי, לחו״ל
רצינו הודו אבל היו לנו רק מספר שבועות, רצינו יפן אבל יקר, רצינו תאילנד אבל ישראלים…
בסוף טסנו לתאילנד, ואחרי כמה ימים של כאבי בטן-גב הגענו לקמבודיה, למקדשים המדהימים המוקפים שרכים ועוני, ומשם המשכנו בין אוטובוסים ושווקים בהם לא ביקרה חלמה מעולם עד שהגענו אלייך, ויאטנם.

הלם תרבות, אין לי דרך אחרת להסביר.
היית פחות פתוחה מהיום, אבל עדיין קיבלת אותנו בלב רחב.
הגענו לדרום, לסייגון, לנהר המקונג, למרק פו ולאנשים קטנים עם לב ענק שיושבים כל ערב עם כיסאות פלסטיק באמצע הכביש ומרימים לחיים. כששאלו אותנו מאיפה באנו, אמרנו בחשש ״ישראל״, אבל אז הם גירדו בראשם הקטן והמשיכו הלאה. ״איך הם לא מכירים את ישראל?! את ירושלים??״ שאלתי את מורני, ומהר מאוד הבנתי עד כמה אנחנו קטנים לא רק גיאוגרפית אלא גם תודעתית ביחס לשאר העולם. היה בזה משהו מעט מנחם, תחושה שאפשר להשתחרר, וזה מה שעשינו.

ירדנו לאיים מטה ומשם עלינו את כל רצועת החוף עד לגבול סין בצפון, היית נגישה בצורה מפתיעה, וגם כשלא תמיד היה מישהו אצלך שהיה מוכן לעזור. גיליתי שנזירים ויאטנמים לא אוכלים לרוב בשר, מה שעזר לי כשאמרתי ״כמו נזיר, כמו נזיר״ בכל מסעדה כדי שיבינו שאני לא רוצה ״מו״, ״מהה״ או ״אוינק״ בצלחת. לשרימפסים ולדיונונים אין קול אז זה מה שקיבלתי, וזה מה שקיבלו גם חתולי הרחוב הויאטנמים. ירקות מדהימים, בשר שאין פה בסופר ויצורי ים, מלא מהם, בסירים ישנים משקשקים ועשן עולה מתוך צירי הירקות והבשר שנשפכים לקערות חרסינה מקושטות, כמה בלאגן, כמה רעש ועדיין הכל כל כך שליו בך, איך הצלחת להסתיר מאיתנו, ילדי ארץ הפוסט טראומה, את כל הצדדים הרעים בך? ואיך זה שקיבלנו זאת בשקיקה?

פסענו ברחובותייך ושטנו בנהרותייך, ראינו תרבות דת ומדינה שמתקיימים זה לצד זה בהרמוניה מושלמת, החיבור שלך למים, לים, לזרימה, למפלי ענק ולגלים בחופים בתוליים הראו לי שאפשר גם לחיות אחרת, להוריד הילוך ולהביט בנוף שמצידי מסלול המרוץ שהוא החיים. אצלך עליתי פעם ראשונה, ואחרונה, על רכבת הרים שאינה רגשית, פגשתי חיות במנהרות מתחת למים ועצרתי נשימתי מיופי בלילות בין טרסות האורז בהרים.

לצערי, כמו כל סיפור אהבה טוב, הגיע המשבר. שילוב של ריב אנושי ומבגר עם מורני, דלקת ריאות ובעיקר חוסר הרצון לחזור הביתה עשו את שלהם, טסנו חזרה לתאילנד אחרי מספר לילות בהאנוי המטורפת שהייתה גדולה עלי מכל הבחינות, חזרנו לארץ ואיכשהו, בסוף, גם לשגרה. אני חושב שאהבתי את מי שהייתי שם, הייתי מישהו אחר, הייתי שמח באמת בפעם הראשונה בחיי (אבל לא האחרונה)

אני בטוח שעוד ניפגש שוב, בטוח שגם אביא איתי את בן זוגי או את ילדיי, בתקווה שיקבלו מן הקסם והפשטות שלך,
רק תשתדלי לא להשתנות יותר מידי עד שאחזור, טוב?