לפני כשלוש וחצי שנים, זמן קצר אחרי שכלבתי נפטרה, החלתי לסבול התקפי חרדה חזקים באופן יוצא דופן.
חזקים כל כך עד שהייתי רץ בהיסטריה ללא אוויר ומוצא את עצמי במוקד חירום שוב, ושוב, ושוב.
ניסיתי הכול, באמת שהכול. אבל אחד הדברים שהרגיעו אותי הכי הרבה בימי מתח הם סרטי התרבות של מודי וענת.
את הפרקים של "תל אביב – יפו" צפיתי למעלה משלוש מאות פעם, כבר אי אפשר ללכת איתי בעיר בלי שאזרוק איזו פיסת היסטורית על איזשהו רחוב.
משהו בקול שלו, בחיוך, בדרך שבה הוא דיבר והראה לך שהוא גם מבין על מה הוא מדבר, סדרה תענוג שגרמה לי להתגעגע לתל אביב שמעולם לא הכרתי.
בנוסף, מודי תיעד במהלך השנים את ההיסטוריה של כולנו: הסדרה החזקה "שיעור מולדת" העבירה לי שעות של חוסר שינה וגרמה לי בעיקר לפחד ולבלבול גדול, "גיבורי תרבות" עדיין מתנגן לי בנסיעות ארוכות, דרך תוכנית זו למדתי שגם אנשים גדולים הם בסופו של יום אנשים, ושאני כנראה ישן טוב יותר מרובם, ו"מסעות הברווז" עוטף אותי בגעגועים לסאטירה שבאה להכניס מחשבה ולא לייקים, ובעיקר בגעגועים לדודו גבע.
מודי היה אדם מדהים, מצחיק, שנון ומרגיע, הוא אחד הכותבים של סדרת הסאטירה האהובה עליי ביותר (החמישייה הקאמרית)
וכמובן, הכניס את המונח "אלגנט" ל"ספורט אלגנט".
כואב הלב, באמת, ידענו כמו כולם, שהוא מאושפז, ידענו שזהו השקט שלפני השקט, אבל ככה?
מודי, איש יקר, נתגעגע.
לצפייה בסדרה התיעודית "תל אביב – יפו"
פרק ראשון – על יפו, על משפחת שלוש, על נווה צדק ועל תפוזי שמוטי מתוקים כדבש
פרק 2 – על שנותיה הראשונות כעיירה מוקפת חולות, על מלחמות עולם, על מאבקי האדריכלות ומה הקטע של הגמל עם הכנפיים?
פרק 3 – על העיר הלבנה, על דיזנגוף וסוסתו, על תרבות, על כאב, ועל שנים שעוד יש מי שאותן זוכרים, תודה לך מודי על הכול.
באדיבות ערוץ מודי.ענת
