בימים האחרונים אני קצת עצוב, ותמיד שאני עצוב צביקה נכנס לי לפלייליסט ופתאום ממלא את החדר באורות וצבעים בניחוחות נוסטלגיים שפותחים את הלב ולא משאירים אותי אדיש. לפני כשעה שמתי את ׳לא אני׳, שיר הפרידות של נעוריי, ושרתי תוך כדי תליית כביסה. ופתאום ערן סימס ואמר לי לפתוח חדשות.
המאסטרו, מלך הפופ הישראלי, הסמל של שנות השבעים הצעירות, השיער והאגדה. אתה ששילבת קלאסיקה עם פופ, ג׳אז, רוק מתקדם והמון המון המון הומור. איך אפשר להיפרד ממך וממה שאתה מסמל?
מצטער צביקה, פשוט אי אפשר.
—
״לא אני הוא האיש לא אני
אל שובו משכבר מצפה את
את קורות נדודי הישנים
לך הבאתי במקום טבעת
לך הבאתי במקום טבעת.
במבט אל תצודי יגון
הוא חלף אך לא מת עדיין
התקרבי וראית בחלון
על מצחי העייף אות קין
על מצחי העייף אות קין.
אל תבכי תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את.״
(מילים – אלכסנדר פן)
