מהו כאב עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע?
זה משהו שמשנה אותך, מוחק את האופי, משנה את העתיד שלך וגורם לך להסתכל על העולם מהצד, פתאום שום דבר לא נראה כל כך חשוב כמו כמה רגעים של קהות חושים כדי לעשות כביסה, לשטוף כלים ולעבוד בהמתנה ובחרדה מתמדת לחזרתו.
כאב הוא כמו תינוק שלא רוצה להירגע.
אתה תמיד סביבו, תמיד דואג לו, מוודא שהוא מסופק, שלא יתפרץ ויצא עליך. השגרה בעיקר סביבו – להאכיל אותו בתרופות, לקחת אותו לטיפולים, לקרוא מיליון ספרים ואפילו לקחת ברצינות את התגובה ההיא בפייסבוק על הזקן שגר באיזה חור בצפון ועושה משהו מיוחד עם התנוך של האוזן שמעלים כאב לכאורה יחד עם כל הכסף שאין בעו"ש. אתה עושה הכול בשביל שיירדם עד שיום אחד אתה קולט שהמשחק פה זה חצי חצי – חצי גוף, חצי נפש, תינוק עם שני ראשים שעסוקים בלעצבן אחד את השני. בהצלחה.
כאב גורם ללב להישפך החוצה.
עם הזמן אתה מתחיל להזדהות עם כאב, סבל וחוסר אונים של אחרים, גם אם מדובר בסתם עוד סדרה המספקת מנה יומית של אלימות לאנשים שלא כואב להם. הגוף נהיה רגיש להכול, בעיקר לקולות הבכי השקטות של העולם, אתה מבין שאנשים טובים אלו אנשים שכואב להם גם, ובסתר מקווה שיום אחד יכאב לכולם כמו שכואב לך, זה לא יעזור במשהו אבל זה הרבה חצאים של נחמה.
הכאב מלמד אותך להעריך את הדברים קטנים בחיים, כמו סיבוב עם הכלב או זמן טלוויזיה עם בן הזוג בערב ולקנא בסתר על החיים שהיו יכולים להיות אם הכאב לא היה מופיע. אולי היית מרגיש קצת פחות אנושי, אבל לפחות היה לך כסף להתנחם בו.
בתכל'ס הכאב מכריח אותך להיות הבנאדם הכי חזק עלי אדמות
ואיפה שפעם היו אשפוזים וצרחות הפכו עם השנים לזגוגיות בעיניים עייפות, לפעמים ממש בא לך להאמין שיש שם מישהו עם כל התשובות, אבל נזכר שגם אם כן, זה לא אומר שאתה
רוצה לשמוע את מה שיש לו לומר.
זהו כאב עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
